יום שישי, 12 בדצמבר 2014

שמאל קור


קראתי עכשיו את המילים של האלבום החדש של שממל - 2011-4 וחשבתי על התקופה שהאלבום מתאר.
בקיץ שלפני שלוש וחצי שנים התעוררנו באוהלים ואת קיץ 2014 סיימנו באקורד קצת צורם, ובדרך היו לנו עוד מחאות, התפכחויות והתמודדויות, אהבות, אכזבות, פרידות,חידושים ותובנות.
לפני שבוע, כאשר צפיתי בהופעה אקוסטית של הלהקה, דיברתי עם אורי טבצ'ניק (סקסופון ושירה) על הדרך בה שממל צועדת. חשבתי על הטקסטים של הלהקה והמסרים שהיא משדרת.  לא מדובר כאן בלהקת הארד קור, לא פאנק וגם לא רגאיי או היפ הופ חברתית, אבל כן מדובר בחתרנות אמיתית, רצון לשנות שמגיע עמוק מהלב, הצבעה על פגמיה של ההיררכיה, והשאיפה הכנה לחיות חיים טובים, בשכנות, אהבה ואחווה.
אני אוהב את זה.
אין כאן רצון או סיבה לשרוף אחרים ולהפוך בעצמנו להיות אותם דברים שאנחנו מוחים נגדם, אלא קבלה שלנו כמו שאנחנו בדיוק (איסטנבול, צרות של גויים), בלי ניסיון להיות משהו שאנחנו לא (עוף אותו דבר), עם קצת ביקורת עצמית (שיר ישן, ישבני), הצבעה על תופעות חברתיות וכלכליות (מאחור הזה, ברלין, ערק, רבע לבום) ושיר מחאה אחד שהוא בעצם שיר שכולו אהבה אחת גדולה ויפה.
הטקסטים של דרור ויידמן מהוקצעים, מחודדים ופוגעים בדיוק בנקודות הנכונות. הלחנים שלו ושל יניב רווה הזכירו לי את המוסיקה של מדנס,  הסרטים של קוסטריצה והטברנה של שמעון פרנס עם מחוות לביטלס, כוורת ואריק אינשטיין.
אני קצת משוחד כי אני חבר טוב, אבל בלי שום ספק האלבום החדש של שממל מסמל התקדמות מוסיקלית, טקסטואלית וקונספטואלית. אולי האלבום לא הולך להוביל למהפכה (וטוב שכך), אך הוא עוזר לנו להרגיש שכולנו ביחד באותה סירה, עם אותם חורים על אותו הירקון.
מה יותר שמאל מזה?

איסטנבול

ברלין

ישבני

את הקליפים ביים אדם רובסון המוכשר (הבמאי של מטר שבעים) ואם תשימו לב תוכלו לראות אותי לכמה שניות בישבני.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה